הילדים מציבים מראה להתנהגות שלנו. במסגרת החינוך שלנו אותם, אנחנו בוחרים במה להקדיש את הכוחות שלנו – האם בסידור החדרים ועיסוק בדברים הקטנים של היום יום, או שאנחנו עסוקים בלהגיע אל המטרה אותה הצבנו לעצמנו בכל הקשור לחינוכם?! * מנחם זיגלבוים, הקואצ'ר החרדי, עוסק בחינוך הילדים דרך חינוך עצמנו

לא מזמן הגיעה אלי מתאמנת שביקשה שאעזור לה לעשות סדר בכמה תחומים בחייה. בין השאר העלתה את נושא חינוך הילדים שבו היא חשה כשלון, כדבריה. כשפתחנו את הנושא לבדיקה מעמיקה יותר, היא הביאה כדוגמה את השעה שהיא חוזרת כל יום מהעבודה בשעה ארבע וחצי. חלק מהילדים כבר נמצאים בבית. כשהיא מגיעה, דבר ראשון היא רואה את הילקוטים מונחים בלי סדר, את הנעליים מושלכות בסלון; ילד אחד יושב מול המחשב ואפילו לא טורח להרים את הראש לקראתה, הבת השניה קוראת ספר ומבלי להרים את עיניה ממלמלת לעברה "שלום" חטוף, והקטן יותר כבר מבלה אצל ילדי השכנים. כמו בריטואל קבוע, היא, האֵם, מתחילה בצרור שאלות "למה הנעליים זרוקות?" "האם הכנתם את שיעורי הבית?" מה יהיה עם הילקוטים שלכם, נמאס לי כבר לבקש מכם לסדר אותם במקום", וכהנה רבות. והילדים? אפילו כבר לא טורחים להגיב.

מסתבר שהילדים לא רק שלא מקשיבים לה, אלא גם לא שומעים אותה. הם רגילים ל"ברוכים הבאים" הזה. היא מתוסכלת וכאובה; מרגישה שנגמרים לה הכוחות כשהיא נאבקת נגד הרוח.

שאלתי אותה שאלה פשוטה: "מה את בעצם רוצה מהילדים?"

היא: "שיסדרו את הילקוטים במקום ושלא יזרקו את הנעליים בסלון".

"את בטוחה שזה כל מה שאת רוצה מהילדים? ואם זה יסודר, את תשבעי נחת מהם?"

היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה "זו רק ההתחלה. אבל אם בזה אני נכשלת, אני כבר לא מסוגלת לבקש יותר מכך".

אמרתי לה שהיא אכן מאבחנת נכון את המצב, ואולי היא לא מצליחה בחינוך הילדים דווקא כי היא נתקעת איתם במקום הראשוני, הרדוד יותר, של סידור הנעליים והילקוטים, ואם כן, מה הפלא שהיא איבדה את המקומות החשובים ביותר כמו סמכות הורית, או יצירת מסכת הקשבה של הילדים אליה ואל בעלה, ואולי מערכת של חיבור בין הילדים לבין עצמם ובינם לבין ההורים?

להציב כיוון ומטרה

כמו בכל דבר, גם בהורות, צריכה להיות הגדרת כיוון ומטרה.

נוכח השאלה "מה אתה בעצם רוצה מהילדים שלך?" קרוב לוודאי שהורים רבים ישיבו: 'שיהיו יהודים יראים ושלמים, אוהבי תורה שומרי מצוות וגומלי חסדים'. זו אכן הגדרה יפה מאד, אבל מה לעשות שזו הגדרה כוללת ולא מחייבת. הגדרת מטרה בסגנון "יהודים יראים ושלמים", היא הגדרה כוללנית מדי, פשטנית ולא מחייבת.

זאת ועוד: יש רבבות יהודים שעונים להגדרה "יראים ושלמים" – יש יהודים פשוטים ויש בעלי כישרונות; יש כאלה בעלי לב רגיש ויש בעלי שכל קר ושקול, יש מבוגרים שהם 'יראים ושלמים' ויש צעירים – האם אכן יש דרך אחת, אם רק תאמץ אותה תגיע לפורמולה המנצחת? ברור שלא.

כדי להגיע ליעד, צריך להתאים את הדרך הנכונה לכל אחד לפי הכישורים והיכולות שלו. אי אפשר להשליך מהילד של השכנים על הילד שלנו, גם אם הם לומדים באותה כתה. אי אפשר לומר לילד שלנו להסתכל כמה בן הדוד שלו מוצלח וראוי לו להיות כמותו. הוא לא כמותו, הוא ילד אחר עם חשיבה שונה, לב שעובד אחרת, בעלי טעם שונה; למה הוא צריך להיות כמותו? אפילו מהילדים שלנו, אי אפשר לצפות שיתנהגו בהתאמה זה לזה.

טעות זו פושה אצל הרבה מאד הורים – כשהם מצפים מכל הילדים שלהם אותו דבר, שעה שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, מערכת שונה וייחודית. וכשזה כך, ההורים 'מרחפים' מלמעלה; הם אינם עובדים עם כל ילד בהתאם למה שהוא. מה הפלא שכשהילדים לא מרגישים שההורים איתם, בשלב מסוים הם מפסיקים להקשיב להם? ואז מה קורה, המאבק בין ההורים לילדים יורד משלב הכיוון והמטרה, אל שלב הצעקות היומיומיות, אל הכאן והעכשיו; האנרגיות כולן מתבזבזות על הילקוט שלא במקום ועל הנעליים ושיעורי הבית שלא הוכנו בזמן. מי בכלל מצליח לחשוב על אידיאלים, על כיווני דרך בחיים, על הקניית כלי חשיבה והתמודדות בחיים?!

להבחין בין עיקר לטפל

המתאמנת, בהנחיה שלי, החלה להגדיר מחדש את היעדים שלה בחינוך הילדים. מתוך מחשבה והתייעצות עם עצמה ועם הסובבים אותה, היא הגדירה מטרה בעבודה שלה מול כל ילד בפני עצמו. עבור הילד הגדול היא יצרה כיוון של יותר שותפות בבית, לחיות את ההווי בבית ולהיות מעורה במה שקורה. זה מה שהיה הכי חשוב לה בשלב הזה. עבור הבת השניה היא יצרה פלטפורמה של חיבור אישי ביניהן. האֵם חשה כי אם המקום הזה יתחזק, הרבה דברים אחרים יפתרו ממילא.

אם זה היה המצב הראשוני, מה הפלא ששני הילדים הללו היו עסוקים כל הזמן עם עצמם. הם אמנם היו בבית אבל היו מנותקים ממנו. הילקוטים והנעליים היו רק סימפטום למה שקורה באמת – נתק.

במהלך תהליך האימון הגדרנו מחדש את תמונת העתיד שהאמא ביקשה ליצור – מול המצב בהווה. התחלנו לעבוד על תכנון הדרך שמתאימה לאמא, בהתאם לזמן ולכוחות שלה, כמו גם לילדים שלה. ובמשך הזמן היא רכשה את הכלים, את המיומנויות ואת היכולות שהיו דרושים לה למימוש המסע החדש שלה.

כשהאמא הגדירה מחדש את המטרות שלה – היא הבינה פתאום שכל הויכוחים והמריבות בבית על הדברים 'הקטנים', מסיטים אותה מהעיקר. מאז שהיא הציבה את המטרות ושיננה אותן לעצמה, היא כיוונה גבוה ורחוק יותר, ובמקביל היא התעלמה מהבעיות הזוטרות של היום יום. בבת אחת רמות הכעס, המרירות והאווירה התוקפנית בבית ירדו פלאים, מה שהביא את הילדים שלה להתחיל להסתכל לעברה ולשמוע מה שבפיה. זה אמנם לא היה בבת אחת, בתהליך ממושך, אבל שכבר עכשיו יש לו תוצאות מקסימות.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: [email protected]